כמו רוב העולם גיחכתי קלות כשקראתי על אנשים שנתקפו בדכאון בעקבות צפייה בסרט אווטר – אנשים שמצאו את העולם הטבעי של הכוכב פנדורה עליו מתרחשת העלילה כה יפה ומושלם שהם חששו ששום דבר בעולם האמיתי שסובב אותם לא ישתווה לעוצמת החוויה. ועל כן – דכאון.
אבל אז ביקרתי, במסגרת קורס בלימודים, באולפני פוסט-פרודקשן בתל-אביב. הם הציגו בפנינו את עבודתם, ביניהם סדרת פרסומות לפלאפון (הם עושים בעיקר פרסומות, אבל זה עניין לפוסט אחר לגמרי. עוד תשמעו ממני על פרסום בהרחבה). שם הם מתקנים דשא צהבהב לירוק, מחליפים ומוסיפים כרי דשא מוריקים והרים איפה שהיה אופק ריק ומשעמם. לכאורה, עניין שבשגרה. אבל זה הכניס אותי לדכאון. זה הכניס אותי לדכאון כי התחושה שהם מפיצים היא שהמציאות כבר לא מספיקה. כי כשמפרסם רוצה להדביק את הדימוי המושלם למוצר הלקוי שלו, הוא פונה אל ההיפר-מציאות. הוא מסמם אותנו.
באותו אופן שבו נפגמה ללא הכר תפיסת היופי שלנו, ובעיקר התפיסה שלנו של מה נורמטיבי ויפה באישה, על ידי שיפוץ בלתי פוסק ובלתי אנושי של דמויות נשיות לאידאל שכמעט אינו מצוי בטבע שעיוות את הציפיה שלנו מאיך שאישה אמורה להיראות, מאיימת אותה תעשייה לעשות עכשיו לעולם הטבעי שלנו.
הקשיתי על עצמי – אבל הרי אתה חובב נלהב של עולמות מדומיינים וייצוגים גראפיים שלהם – אני אוהב מאד שספר קומיקס טוב לוקח אותי לעולם מדומיין מעוצב-היטב, ספרים מאויירים בעולמות פנטסטיים וגם בסרטים שכאלה מעולם לא בחלתי. והשבתי לעצמי – העניין הוא בפוטוריאליזם, ויותר מזה בחיקוי של עולם המציאות. העניין הוא בריטוש שנראה כמו הדבר האמיתי אבל "מחפה" על כל הפגמים שלו ליצירת מציאות "מושלמת" וסכרינית. אינו דומה ייצוג מגרה-דמיון בצבעי שמן של עולם פנטסטי, כזה שאני יכול לתפוס בנקל שהוא פרי דמיונו של אמן מוכשר לכמוה לבקר בו בכוח דמיוני שלי, מעולם פוטו-ריאליסטי שמחזק מציאות קיימת ו"מתקן" אותה.
יש חן מופלא בעולם מדומיין שניתן לראות בו את יד האמן העוסק במלאכה - התפרים, התפאורה, טביעת אצבע. וודאי יטענו שאני לוקה בנוסטלגיה בהעדפתי אפקטים של אנימציית סטופ-מושן על דימויי מחשב, אבל אני אטען שבאנימציה הנושנה היה הרבה יות רחיים וקסם מהאפקט הממוחשב שהוא לעיתים מכני מדי (ובניגוד לנסיון להסתיר אותו או להפוך אותו לטבעי, נשאר מזוהה באופן ברור כיציר מחשב). ואולי זו אחת הסיבות שאני חש רתיעה ופלצות מאליס בארץ הפלאות החדש, על מראה הפוטושופ-איירבראש המלוקק שלו, ורגשות חמימים ונעימים בבטן כשאני רואה סרט אנימציה שצוייר ביד.
אם נמשיך בדרך זו עלולה, כמו תפיסת היופי האנושי שלנו, להשתנות התפיסה שלנו את העולם הטבעי ללא הכר. ואם תיפגם בשל כך היכולת שלנו להינות מהיופי המופלא של העולם כפי שהוא - פגום, חסר, לעיתים צהבהב או קודר (ובאמת, לקבל אותו כמו שהוא), הדבר ייצור רק סבל.
אבל אז ביקרתי, במסגרת קורס בלימודים, באולפני פוסט-פרודקשן בתל-אביב. הם הציגו בפנינו את עבודתם, ביניהם סדרת פרסומות לפלאפון (הם עושים בעיקר פרסומות, אבל זה עניין לפוסט אחר לגמרי. עוד תשמעו ממני על פרסום בהרחבה). שם הם מתקנים דשא צהבהב לירוק, מחליפים ומוסיפים כרי דשא מוריקים והרים איפה שהיה אופק ריק ומשעמם. לכאורה, עניין שבשגרה. אבל זה הכניס אותי לדכאון. זה הכניס אותי לדכאון כי התחושה שהם מפיצים היא שהמציאות כבר לא מספיקה. כי כשמפרסם רוצה להדביק את הדימוי המושלם למוצר הלקוי שלו, הוא פונה אל ההיפר-מציאות. הוא מסמם אותנו.
באותו אופן שבו נפגמה ללא הכר תפיסת היופי שלנו, ובעיקר התפיסה שלנו של מה נורמטיבי ויפה באישה, על ידי שיפוץ בלתי פוסק ובלתי אנושי של דמויות נשיות לאידאל שכמעט אינו מצוי בטבע שעיוות את הציפיה שלנו מאיך שאישה אמורה להיראות, מאיימת אותה תעשייה לעשות עכשיו לעולם הטבעי שלנו.
הקשיתי על עצמי – אבל הרי אתה חובב נלהב של עולמות מדומיינים וייצוגים גראפיים שלהם – אני אוהב מאד שספר קומיקס טוב לוקח אותי לעולם מדומיין מעוצב-היטב, ספרים מאויירים בעולמות פנטסטיים וגם בסרטים שכאלה מעולם לא בחלתי. והשבתי לעצמי – העניין הוא בפוטוריאליזם, ויותר מזה בחיקוי של עולם המציאות. העניין הוא בריטוש שנראה כמו הדבר האמיתי אבל "מחפה" על כל הפגמים שלו ליצירת מציאות "מושלמת" וסכרינית. אינו דומה ייצוג מגרה-דמיון בצבעי שמן של עולם פנטסטי, כזה שאני יכול לתפוס בנקל שהוא פרי דמיונו של אמן מוכשר לכמוה לבקר בו בכוח דמיוני שלי, מעולם פוטו-ריאליסטי שמחזק מציאות קיימת ו"מתקן" אותה.
יש חן מופלא בעולם מדומיין שניתן לראות בו את יד האמן העוסק במלאכה - התפרים, התפאורה, טביעת אצבע. וודאי יטענו שאני לוקה בנוסטלגיה בהעדפתי אפקטים של אנימציית סטופ-מושן על דימויי מחשב, אבל אני אטען שבאנימציה הנושנה היה הרבה יות רחיים וקסם מהאפקט הממוחשב שהוא לעיתים מכני מדי (ובניגוד לנסיון להסתיר אותו או להפוך אותו לטבעי, נשאר מזוהה באופן ברור כיציר מחשב). ואולי זו אחת הסיבות שאני חש רתיעה ופלצות מאליס בארץ הפלאות החדש, על מראה הפוטושופ-איירבראש המלוקק שלו, ורגשות חמימים ונעימים בבטן כשאני רואה סרט אנימציה שצוייר ביד.
אם נמשיך בדרך זו עלולה, כמו תפיסת היופי האנושי שלנו, להשתנות התפיסה שלנו את העולם הטבעי ללא הכר. ואם תיפגם בשל כך היכולת שלנו להינות מהיופי המופלא של העולם כפי שהוא - פגום, חסר, לעיתים צהבהב או קודר (ובאמת, לקבל אותו כמו שהוא), הדבר ייצור רק סבל.
No comments:
Post a Comment